מחקר בשם Diabetes Control and Complications Trial - DCCT, 1983 - הראה כי טיפול מוגבר (המוגלובין מסוכרר [HbA1c] ממוצע של 7.2%) בהשוואה לטיפול שגרתי (HbA1c ממוצע של 9%) הפחית באופן משמעותי את הסיכון לפתח סיבוכי סוכרת הכוללים רטינופתיה, נפרותיה ונוירופתיה. כמו כן נמצא כי הפחתה זו של סיבוכי סוכרת מיוחסת במלואה, באופן סטטיסטי, להפרש ברמות הממוצעות של HbA1c.
עוד בעניין דומה
במחקר המשך ל-DCCT - מחקר Epidemiology of Diabetes Interventions and Complications (EDIC, 1994-הווה), בתחילת המחקר ההפרש בערכי HbA1c בין קבוצות הטיפול המוגבר והשגרתי קטן ונעלם. עם זאת, ההשפעה המטיבה של הטיפול המוגבר במסגרת מחקר DCCT על היארעות סיבוכים מיקרווסקולריים התמידה ואף התגברה במהלך מחקר EDIC.
ההבדל בסיבוכים במהלך מחקר EDIC בין קבוצת הטיפול המוגבר וקבוצת הטיפול השגרתי במסגרת מחקר DCCT יוחס, באופן סטטיסטי, רק להפרש של ערכי HbA1c ממוצעים במהלך DCCT. ממצאים אלה מכוונים לכך שיש זיכרון מטבולי. ממצאים דומים נמצאו במסגר מחקר UKPDS - United Kingdom Prospective Diabetic Study - ובעקבות כך הם טבעו מושג דומה הנקרא Legacy Effect ("השפעת המורשת").
תוצאות מחקר זה הראו כי זיכרון מטבולי הינו מופע אפידימיולוגי וביולוגי כאחד, ובמחקר זה דנו במנגנונים האפשריים של זיכרון זה. בנוסף הם השוו בין הזיכרון המטבולי לבין "השפעת המורשת" ומצאו כי ככל הנראה הם חולקים מנגנון ביולוגי, עם דמיון בהשפעות על תוצאים ארוכי טווח.
מסקנת החוקרים היתה כי השפעות ארוכות טווח של זיכרון מטבולי על הסיכון להתפתחות מחלות מיקרו ומקרווסקולריות מצדיקות משטר טיפול מוגבר עם קביעת יעד לשימור רמות גלוקוז בדם קרובות לנורמה בהקדם ולמשך הארוך ביותר האפשרי על מנת לצמצם את הסיכון הווסקולרי.
מקור: